האיש ניחש שהם מדברים עליו והתעניינו בו. במחווה תיאטרלית הוא הוציא כרטיס ביקור מארנקו בעל

מונוגרמה זהב וביקש מהברמן שיעביר אותו לסליטה.

היא קראה:

"הרוזן אנרי דה דספייר".

צוינו שתי כתובות, האחת בצד שמאל והשנייה בצד ימין. בראשון נכתב: "שאטו דה דספייר במחלקת יריגו", ובשנייה - 23, rue Francis I, פריז.

היא הלכה לעברו, החזירה את כרטיס הביקור ואמרה בקרירות רבה:

- תודה.

תן לי להציע לך משקה.

- לא עכשיו. רק שתיתי וויסקי, ועוד קודם לכן שמפניה. חוץ מזה, אני צריך ללכת להתכונן להופעה בקרוב.

- אני מכיר את לוח הזמנים.

היא הבחינה שליאון צופה בהם ממקומו בכניסה, ושוב היה לה חשק להפסיק הכל ולהתחיל מחדש.

- כמה זמן תישאר בקאן?

"עד שאשתי תגלה שנמאס לה מזה."

היא הבחינה בטבעת הנישואין על אצבעו, וכן בטבעת, שעל חותמתה חרוט, כפי שהיא הבינה כעת, סמל משפחתו.

- אתה מאוכזב? הוא שאל.

- למה?

"אתה עלול להחזיק אשליות שונות. אחרי הכל, כשדברים רעים עם אחד, יש רצון טבעי לנסות את מזלך עם אחר.

- מה אתה רוצה לומר?

הוא לא ענה, רק הביט לעבר הבעלים.

- מי סיפר לך על זה? היא שאלה.

- אף אחד. יש לי רק עיניים. את בחורה מוזרה, סליטה.

הוא קרא את שמה, כמובן, בחלון שבו תלויים התצלומים, אבל כך או כך, היא הרגישה נבוכה.

החברים שלך כבר שם למעלה. אני חושב שהגיע הזמן שתתלבשי. מה אתה רוקד היום? קנקן צרפתי?

הוא נראה כאילו הוא צוחק עליה קצת, מתגרה בה במתיקות כמו אח מבוגר, וזה עצבן אותה. מכווצת את שפתיה, עזבה אותו בלי לומר מילה ועלתה לחדר ההלבשה.

ההופעות החלו. קטי כבר יצאה למגרש המשחקים. מארי לופ סיימה ללבוש את גרביוני הרשת השחורים שלה, ואחרי היסוס קל, כי היא הבטיחה לא לדבר עם סליטה, היא לחשה:

- הלילה אני...

אני יודע שראיתי אותו...

מארי-לופ לא נועדה למצבים קשים, וחולקת בית עם סליטה מצאה את עצמה במצב קשה יותר מהשאר.

אתה יודע שזה לא אני...

- אל תדאג לי!

וגם מאדו לא רצה. ועדיין.

- אבל!

- אני מבטיח לך. היא מרגישה אבודה כאן, בסביבה חדשה עבורה, והיא נצמדה לנטשה, או ליתר דיוק, נטשה לקחה אותה בזרועותיה, והתינוק לא מעז...

קולה של מאדאם פלורנס הגיע מלמטה:

מארי לו!

- אני בא, גברתי!

היא יישרה את שמלת הסאטן השחורה שלה, העיפה מבט אחרון במראה ומיהרה במעלה המדרגות. סליטה, בתחתונים מצויצים וחזייה, לבשה את הגרביים שלה כשנטשה ומדו הגיעו בתורם.

מבעד לאחור היא ראתה איך הם הולכים בחדר השירות, היא הצליחה לתפוס את המחווה של נטשה, שדחפה את החדש למדרגות, כי ברור שהיא לא העזה.

שניהם ידעו שהיא היחידה בקומה העליונה. האם יכול להיות שמדו דמיינה שסליטה תעשה לה סצנה או תוציא את עיניה כמו חתול?

משהו הפוך לגמרי יקרה, כי סליטה קיבלה החלטה.

היא נשארת. היא לא תשנה את התוכניות שלה. הרוזן הזה "משהו שם" כבר לא מעניין אותה, למרות חליפות הטוויד שלו, שני בתי המגורים וטבעת הסמל שלו.

נטשה התפשטה, ומאדו רק חידשה את האיפור שלה, כשהיא מרימה את שמלתה, החליפה את התחתונים שלה.

סליטה, כבר לבושה לגמרי, הביטה בשתיהן ועצרה ליד החדש.

"אני מבקשת סליחה," היא אמרה בבירור, קולה בלתי מעורער ונטול רחמים. "אני יודע להודות בטעויות שלי, ואני מודע לכך שהתנהגתי בשפל. הם גרמו לי לשלם על זה. אני לא כועס על אף אחד.

מה קורה בתוכה, אף אחד לא היה אמור לדעת. מאדו לירוי ההמומה לא ידעה מה יש לה לענות, והעיפה מבט אל נטשה, היא מלמלה:

"גם אני לא כועס עליך."

היא עדיין לא שלטה בדרך הדיבור המסורתית כאן בך.

"אתה יכול לתת לה יד," נטשה התערבה. "אין עוד סיבה להמשיך לעשות רע אחד לשני.

ידה של מאדו הייתה רכה, קצות האצבעות היו מחוספסות, כפי שקורה בדרך כלל אצל נשים שתפרו רבות.

נטשה, שעדיין כועסת, המשיכה לדבר, מחזיקה בידיה משולש עם נצנצים:

"אני זה שמצאתי את העקב שלך והגשתי אותו לבעלים. לגבי רופא השיניים, אני תמיד מוכן להחזיר אותו אליך. אולם לאחר ההופעות הוא יהיה כל כך שיכור עד שייאלץ לגרור אותו למונית.

מכיוון שסליטה עמדה לרדת, נטשה קראה לה:

"לא תלחץ לי את היד?"

- אם אתה רוצה…

זה כמובן לא היה שלום, אלא הפסקת אש. המחשבה על מלחמה לא עזבה את ראשה של סליטה, הפעם על המלחמה האחרונה. הרי ליאון עדיין דאג בעצמו, בא אליה לתקן את הנעליים שלה באוויר כאילו כל זה לא משנה, בדיוק כי זה חשוב לו.

היא החלה להעריך את האפשרויות של מאדו. ובכן, הוא יבוא אליה פעם, פעמיים, אולי קצת יותר. היתרון שלה הוא הנעורים. אבל האם תשע-עשרה שנותיה לא ימנעו ממנה להבין אותו כפי שהוא רוצה?

פלורנס מבינה אותו היטב. גם סליטה. כי הן נשים אמיתיות וגם בוגרות. כמו כל הזכרים, ליאון חש צורך להרגיש בשליטה, להיות בטוח שהוא זכה בניצחון ושהאישה לגמרי בכוחו.

זה בדיוק מה שהוא ניסה להשיג כשבזמן ההתעלסות הוא היה גס רוח ואפילו כועס, ואורות האכזריות הבהבו בעיניו.

סליטה נלחמה איתו קרב, במידה מסוימת קרב אינסופי בו היא מעולם לא הובסה לחלוטין, והאיש היה צריך להוכיח את כוחו בכל פעם.

- אתה פשוט כלבה! הוא חזר ואמר לה לעתים קרובות, וברגעים כאלה שבהם נדמה היה שהוא יכול להיות מרוצה לגמרי מעצמו.

הוא שאל אותה, מביט בתשומת לב בעיניה, כמעט לוחץ על פניה:

אתה עושה את זה בכוונה? תודו שאתם עושים את זה בכוונה!

היא אמרה כן בכוונה כדי לעצבן אותו.

- אתה שונא אותי? הוא שאל.

- אני לא יודע.

חשפניות

וזה היה נכון, כי בסופו של דבר היא התחילה להתעניין במשחק בעצמה. הוא היה זכר, הוא היה אויב. היא צריכה לנצח את המשחק הזה בכל האמצעים.

בכלל לא ביקשה למצוא תמיכה והגנה, או נצמדה אליו מחשש להיות מוכרת בחנות כלבו או זונת רחוב.

החיים כל הזמן ניסו להטביע אותה, בכל פעם שהיא הוציאה את ראשה מהמים במחיר של מאמצים כואבים, תמיד קם משהו (או מישהו) כדי לצלול אותה שוב למים.

למענה ולמען הדימוי העצמי שלה, היא חייבת, פשוט חייבת, לנצח, לנצח לפחות במשחק הזה.

כבר לא היה לה זמן למשחקים חדשים. בכל פעם הסיכויים שלה פחתו. ובמאבק הזה היא השקיעה את כל הלהט שלה, את כל רצונה בחצי השנה האחרונה.

פלורנס שיחקה גם את הקלף האחרון. הייתה לה אפילו פחות תקווה.

היא הייתה כמעט בת ארבעים ולא הרגישה טוב.

כל אחת מהן הגנה על מה שנראה לה כטוב לה. לא האחד ולא השני קראו לרחמים.

העמדה הייתה ברורה לחלוטין, לא?

לפני זמן מה, סליטה כמעט נרתעה מסיפור הנעליים כי הרגישה מושפלת. היא, כמובן, לא הייתה הולכת לשום מקום, כי זה היה בלתי אפשרי, אבל היא שקלה ברצינות לזרוק את עצמה על צווארו של המושיע הזול הזה, שהיה גם סופר.

כעת היא כעסה על עצמה על שהרשתה לעצמה, אפילו לזמן קצר, לשאת תוכנית כזו.

מאדו לחץ את ידה. ידה הייתה חיוורת, עם עקבות של מחטים על אצבעותיה, וניתן היה לראות בה משהו לא גמור ולא בריא. בעוד דקות ספורות, עדיין חיוורת מחוויית הפחד, היא תופיע, ותשים את עיניה בג'אניני, שתומך בה במוזיקה ביעילות כאילו החזיק אותה בכתפיה.

אולי היא לא תמימה כמו שהיא נראית? היא הצליחה לקבל החלטה בעצמה שם, בברגרק, ומיהרה אל העולם הלא נודע עם כסף שבקושי הספיק לשבוע. במארסיי היא ידעה מה צריך לעשות ושכבה עם בעל בר שנראה שאפילו ליאון חושב שהוא מפלצת. אחר כך היא גנבה, ללא היסוס, תיק בחנות, ובפגישה עם פקח משטרה הצליחה לגעת בו בדמעותיה.

באשר למה שקרה במהלך ההופעה שלה, שעצרה לכולם את הנשימה, סליטה השתכנעה יותר ויותר שזה רק טריק חכם.

בכל מקרה, מאדו מתערב במאבקם לשווא, לשווא הוא הולך לטפס לזירה ולעמוד, כביכול, בין פלורנס לסליטה.

היא לא בקטגוריית המשקל הזו!

"ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, יש לנו את העונג להכיר לכם את מדמואזל סליטה, הרקדנית הספרדית המפורסמת. היא זכתה לתשואות בקברטים המפורסמים ביותר באירופה...

היא חייכה באירוניה כשהציצה מבעד לחלון בדלת. מכה אותה, חלפה על פניה אל המדרגות של מארי לופ, והפיצה ריח חזק של זיעה מסביב.

בעוד חמש דקות כולם יידעו שסליטה ביקשה שלום.

באותו ערב הייתה עוד התנגשות קטנה ובלתי מורגשת, אבל מסוג אחר לגמרי. ולפני כן, כאילו מאשר את ההנחה של נטשה, רופא שיניים בכובע בוקרים מקרטון, רקד לבדו על רחבת הריקודים, התמוטט לפתע, תפס איזה שולחן בסתיו, שהתהפך יחד עם שמפניה בדלי וכוסות...

הבעלים עזר ללודו לגרור אותו החוצה. ז'ול החזיר את הסדר במהרה לאולם, והתזמורת ניגנה רומבה, בעוד מאדו, שזכתה למחיאות כפיים פחות מאשר יום קודם, התיישבה בפינתה עם אותה אווירה של ילדה מעט מגושמת וביישנית.

סליטה בכוונה לא חזרה לספירה. היא ראתה שהוא שילם לברמן, ואז, במקום לדרוש בגדים עליונים, הוא הלך והתיישב ליד הילדה החדשה.

מאדו כנראה עדיין האמין בכללי המשחק, או העמיד פנים שכן.

לכן, ביודעה שסליטה הייתה בעבר עם היפה החדשה שלה, היא הביטה בה בסקרנות, כאילו ביקשה רשות.

"קדימה, ילדה, אל תתביישי!"

זו הייתה המשמעות של הבעות הפנים של סליטה. אבל זה מעניין לציין שהבעלים הניח מיד מבט לא מרוצה ומודאג. האם הוא פחד במשך שעה שמישהו יתעניין במאדו לפני שהספיק להשתמש בו?

מארי לו, לאחר שלמדה על הפיוס, ניגשה אל סליטה כדי ללחוש, ונגעה בכתפה:

- עשית את הדבר הנכון.

- תודה.

היא כמובן דמיינה שעצתה היא שהניבה פרי. טיפש שמן מסכן!

היא הוזמנה לרקוד, ולפתע הגיעה חידוש רציני של מבקרים - ארבעה זוגות בבת אחת, שכנראה חזרו מקונצרט חגיגי בקזינו, כי כולם היו בשמלות ערב. הייתי צריך להזיז שולחנות כדי לפנות להם מקום.

הרוזן לא רקד. נשען לעבר מאדו, הוא אמר לה משהו במבט רציני, אולי נותן עצות, כאדם מבוגר ממנה בגיל ובעל ניסיון חיים. מעניין אם הוא כבר מסר לבחורה את כרטיס הביקור שלו?

בהפסקה בין הריקודים, כשסליטה הלכה לבר לשתות, אמר לה לודו:

- קראתי את כרטיס הביקור שלו. עכשיו אני יודע על מה מדובר. כבר שמעתי עליו, אבל לא ידעתי שזה הוא. אשתו האמריקאית, המבוגרת ממנו בעשרים שנה, שומרת עליו שליטה...

עכשיו הגיע תורה של סליטה לצפות בפרש של מאדו בחיוך מלגלג. זונה!

- אלפונס! היא לחשה בשקט.

לחשוב שהיא הולכת למדוד את כוחה נגדו!

היא חיפשה את ליאון סביבה, מצאה אותו מדבר עם איש עסקים קבוע מרחוב רו ד'אנטיב, שהגיע ל"מוניקו" רק כשאשתו נסעה לבקר את אמה בגרנובל. הבעלים מרחוק מצמץ לעברה, כאילו אומר:

"טוב מאוד, קטן!"

ככל הנראה, סיפרו לו על זירת ההתנצלויות, אבל הוא כמובן לא חשד כלל במניעים האמיתיים שלפיהם הונחה סליטה.

הערב היה ארוך ומייגע בגלל הלקוחות האלה בשמלת ערב, שמלבד השמפניה הזמינו גם קוויאר, וכל אחת מהבנות, מלבד מאדו עם המספר היחיד שלה, נאלצה לבצע שני ריקודים במקום אחד.

נראה היה שהאנשים האלה לא היו זקוקים לשינה, ובשעה ארבע לפנות בוקר עדיין היה קשה לדעת מתי יעזבו.

ליאון צפה במאדו והרוזן כל הזמן הזה. כשהלך לשירותים, הבעלים השיג אותו בתוך חדר השירות.

לא סביר שהוא התחיל ליצור סצנה. סליטה ראתה אותו דרך החור בדלת: הוא היה נבוך בעליל, אבל ניסה להיות חביב.

היא הייתה מוכנה להישבע שהוא אמר משהו כמו:

Blog recomendate

https://verygoodinfo2023.blogspot.com/

https://freebook2023my.blogspot.com/

https://israblog22.blogspot.com/

https://atlantida-show.blogspot.com/

https://freepeaplo.blogspot.com/

https://israelgirlonline.blogspot.com/

https://freeblogg2.blogspot.com/